פסק-דין בתיק ת"א 14830-08

1.                  התובעת, ילידת 25.3.1981, נפגעה בתאונת דרכים ביום 15.2.07. כתוצאה מהתאונה סבלה התובעת משברים בזיזים הקוציים של שתיים מחוליות עמוד השדרה הצווארי, וכן משבר בשורש כף יד שמאל שהצריך ניתוח ואשפוז למשך 11 יום. אין מחלוקת שעל הנתבעת 2 לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975. מחלוקתם אינה אלא בשאלת גובה הפיצוי, וזו סובבת בעיקרה את שיעור הנכות שנותרה לתובעת כתוצאה מהתאונה, ואת בסיס השכר שיש לקבוע לתובעת לצורך חישוב הגריעה מכושר ההשתכרות.

הנכות

2.                  המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, ד"ר מנחם לילינג, בדק את התובעת ביום 29.1.09 ומצא רגישות קלה על הזיזים הקוציים של עמוד השדרה הצווארי. בבדיקת תנועות הצוואר נמצאה מגבלה בינונית בתנועות היישור, הכיפוף, הסיבוב וההטיות. כמו כן נמצאה מגבלה בתנועת שורש כף יד שמאל הן בתנועת הכיפוף הגבי והן בתנועת הכיפוף הכפי. על רקע הממצאים בבדיקה הקלינית, שהעלתה כי התובעת מוגבלת באופן בינוני בתנועת הצוואר, קבע לה המומחה נכות בשיעור 20% לפי סעיף 37(5)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: התוספת לתקנות) [בשל טעות נכתב בחוות הדעת שהנכות נקבעה לפי סעיף 37(5)(א) לתוספת לתקנות, אולם המומחה הבהיר שמדובר בטעות הקלדה - עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 23 - 24]. עבור המגבלה בשורש כף יד שמאל קבע המומחה לתובעת נכות בשיעור 5% לפי סעיף 41(10)(ה) לתוספת לתקנות. כמו כן קבע המומחה לתובעת נכות זמנית מלאה לשבועיים, נכות בשיעור 70% לחודש וחצי נוספים, נכות בשיעור 50% לחודש ימים לאחר מכן, ולמשך 40 ימים נוספים - נכות זמנית בשיעור 30%. על פי הקביעה בחוות הדעת עמדה נכותה הצמיתה של התובעת על 24% החל מיום 1.7.07.

3.                  במהלך חקירתו של המומחה הוצגו בפניו סרטוני מעקב שצולמו ביום 4.1.11 וביום 23.10.11. בצילומים אלה ניתן להבחין בתובעת במהלך עבודתה כפקידת קבלה, וניתן להתרשם ללא קושי מתנועות הצוואר באופן יחסי לתנועת הכתפיים. המומחה, שצפה בסרטונים, ציין שניתן להבחין בהם פעמים מספר בתנועה סיבובית מלאה של הצוואר לימין ולשמאל "בצילומים הללו רואים שהיא מניעה את הצוואר שלה בצורה חופשית ומלאה" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 16- 24). לפיכך קבע המומחה שבמצבה הנוכחי של התובעת, כפי שהוא משתקף מהצילומים שנערכו בשני מועדים שונים בשנת 2011, אין כל מגבלה בתנועה ואין מקום להעניק לה נכות כלשהי בגין מגבלה בתנועה (שם, שורות 25 - 26; עמ' 27 לפרוטוקול, בשורות 18 - 21). הוא הבהיר גם שאין טעם בבדיקה חוזרת של התובעת מאחר ו"מה שראינו הייתה הבדיקה הטובה ביותר" (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 22 - 23).

4.                  בפתח עדותו הבהיר המומחה שבשל השברים בזיזי החוליות הקוציים (הרוחביים) יש להעניק לתובעת נכות בשיעור 5% בגין כל אחת משתי החוליות שנפגעה, וזאת על פי סעיף 37(9) לתוספת לתקנות (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 17 - 18; עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 27 - 30). הוא אישר שמדובר בנכות רפואית (עמ' 25, שורות 27- 28) ובממצא שאינו גורם להגבלה (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 1 - 2). המומחה השיב ששברים מעין אלה עלולים לגרום לכאב אם לא התחברו, ובמקרה מעין זה תלוי הדבר בנפגע הספיציפי, אולם כאשר מדובר בשברים שהתחברו אין  לצפות להופעת כאב (עמ' 27 לפרוטוקול שורות 26 - 28). המומחה לא נשאל אם השברים התחברו אם לאו, ולא ניתן למצוא מענה לעניין זה גם בחוות דעתו.

5.                  לנוכח הממצאים העולים מסרטוני המעקב (נ/6) וקביעות המומחה בעקבותיהם, יש לקבוע שלתובעת לא נותרה נכות בגין מגבלה בתנועות הצוואר. עם זאת, נותרה לה נכות בשיעור 5% בגין הפגיעה בשורש כף יד שמאל (יד לא דומיננטית; לו היה מדובר ביד דומיננטית הייתה הנכות בשיעור 10% בשל תפיסתו של המחוקק בנוגע לתפקודיות הטמונה בפגיעה מעין זו - ראו תשובת המומחה בעמ' 26 לפרוטוקול, שורות 6 - 10). כמו כן נותרה לתובעת נכות בשיעור 5% בגין שבר בזיז רוחבי של חולייה, הן בגין השבר בחולייה C4 והן בגין השבר בחוליה C5. נכותה המשוקללת של התובעת היא לפיכך כ- 14.3% במעוגל.

6.                  הנתבעת טוענת שהנכות שנותרה לתובעת אינה בעלת משמעות תפקודית. הפגיעה בשורש כף יד שמאל היא ביד הלא דומיננטית, שמטבע הדברים אינה מגבילה באופן ניכר את תפקודו של האדם, ואילו השברים בחוליה מעניקים נכות רפואית בלבד ללא כל השפעה תפקודית. התובעת טענה בסיכומיה שהצטברותן של הפגימות מחייב את המסקנה לפיה עולה הפגיעה התפקודית על שיעור הנכות הרפואית ולפיכך מבקשת היא שיקבע ששיעור נכותה התפקודית הוא בשיעור של 20% לפחות.

7.                  הנחת המוצא היא שנכותו התפקודית של ניזוק היא פועל יוצא של הנכות הרפואית, ולשיעור הנכות הרפואית נודע משקל רב הן בקביעת הנכות התפקודית  והן בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, מיום 25.7.10, בפסקה 8 לפסק-הדין; ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני, מיום 21.3.11, בפסקה 34 לפסק-הדין; וראו ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' אביטן, מיום 20.7.11, בפסקה 21 לפסק-הדין). ההנחה בדבר הזהות בדין הנכות הרפואית לתפקודית מתחזקת שבעתיים שעה שמדובר בפגיעה אורטופדית (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(2) 792, 800 (1995)). עם זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו, ויש לתת את הדעת לשאלה אם הנכות שנקבעה, אף אם זו מצויה לכאורה בתחום הנכויות האורטופדיות, היא אכן בעלת משמעות תפקודית או שמא מדובר בנכות רפואית גרידא. במקרה דנא הועלתה בפני המומחה התזה לפיה מדובר ב"נכות רפואית בלי קשר לנכות התפקודית", ובשתי הפעמים שהועלתה שאלה זו לא השיב עליה המומחה בחיוב, אף שלא שלל אמירה זו (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 16 - 18; עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 27 - 28). עם זאת, אישר המומחה שלא מדובר בנכות שממנה נובעת הגבלה בתנועה (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 1 - 2).

8.                  ייתכן שזהירותו של המומחה ממתן מענה חד משמעי בנוגע להעדר התפקודיות הנטען נובע מהעובדה שמדובר בשברים העלולים במקרים מסוימים לגרום לכאבים ולפגיעה כזו או אחרת בתפקוד, או שמא מזהירות של המומחה מניסיון לחוות דעה בנוגע לתפקודיות הנובעת מפגיעה כזו או אחרת. לא למותר לציין כי השאלה אם תוצאת שבר בחוליה היא נכות רפואית גרידא אם לאו לא הוכרעה בפסיקה באופן חד משמעי, כאשר אל מול קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לנכות בגין שבר בחוליה לא נודעת משמעות תפקודית (ע"א (י-ם) 3231/09 מוסך מרום טל בע"מ נ' ראאד חמדאן, מיום 10.3.09) עומדים הדברים המשתמעים מקביעתו של בית המשפט העליון באותה פרשה (רע"א 9242/09 ראאד חמדאן נ' מוסך מרום טל בע"מ, מיום 10.1.10). יש עם זאת לזכור שמחלוקת זו שבפסיקה סבבה את הוראת סעיף 37(8)(א) לתוספת לתקנות, שעניינו ב"שבר של גוף חוליה שהתרפא בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו". במקרה דנא נקבעה הנכות לפי סעיף 37(9) לתוספת לתקנות, הדן ב"הפרעות לאחר שבר של Processus spinosus עם או בלי ה- Transverus שלא התחבר". סעיף זה נוקט במפורש בלשון " הפרעות", בשונה מסעיף 37(8)(א) לתוספת לתקנות, ונראה לפיכך שנודעת לנכות זו משמעות תפקודית בדרגה גבוהה יותר מלשברים בהם עוסק סעיף 37(8)(א) לתוספת לתקנות.

9.                  על רקע כל האמור לעיל, ומאחר והפגיעה נגרמה לאישה צעירה שטרם מלאו לה 26 שנים במועד התאונה וטרם רכשה מקצוע, נראה שיש לקבוע את נכותה התפקודית כמו גם את הגריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 12.5%. בקביעה זו יש כדי לשקלל את התהיות בנוגע להשפעה התפקודית של הנכויות השונות מחד, עם העובדה שמדובר בתובעת נעדרת כל ביטחון מקצועי, שלא זכתה להשכלה אקדמית, ושלא ניתן להניח שלאורך תוחלת חיי העבודה הארוכים הצפויה לה תוכל להשתלב דווקא בעבודות שאין בהן רכיב פיזי כלשהו. בנסיבות מעין אלה נראה שלא רב השוני שבין התובעת לבין אותם צעירים שבתחילת דרכם התעסוקתית, שבעניינם חלה החזקה בדבר הזהות בין הנכות הרפואית, התפקודית והרגיעה מכושר ההשתכרות (השוו ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל, מיום 23.8.10, בפסקאות 10 - 11 לפסק הדין).

הפיצוי

נזק לא ממוני

10.               בגין הנזק הלא ממוני זכאית התובעת לפיצוי בסכום של 30,630 ש"ח בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976, על פי נכות בשיעור 14.263%, 11 ימי אשפוז ובתוספת ריבית מיום התאונה.

בסיס השכר

11.              בין הצדדים שוררת מחלוקת של ממש בנוגע לבסיס השכר עליו יש להשתית את החישובים. התובעת סבורה שיש מקום להפעיל בעניינה את אותה חזקה החלה לגבי צעירים לפיה השכר שישמש כבסיס לחישובים הוא השכר הממוצע במשק (ראו בהרחבה ע"א 10064/02 מגדל נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005)). הנתבעת סבורה שמההיסטוריה התעסוקתית של התובעת מאז סיימה את השירות הלאומי בגין 19 שנים ומחצה ועד לתאונה, כמו גם לנוכח העובדה שלא עלה בידיה להשלים את בחינות הבגרות ולהשתלב בלימודי המשך, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שבסיס שכרה חורג אך במעט משכר המינימום.

12.              מעיון בתלושי השכר שהציגה התובעת ומדו"ח רציפות הביטוח (נ/2) עולה שהתובעת עבדה במסגרות שונות כבר מאז שמלאו לה 17 שנים. במרבית מקומות העבודה בהם השתלבה במרוצת השנים לא חרג שכרה במידה ניכרת משכר המינימום, ובבית הקפה בו עבדה החל מתחילת מחודש דצמבר שנת 2004 השתכרה במרוצת השנים סכום חודשי הנופל מ 4,000 ש"ח בממוצע. דווקא לאחר התאונה חלה עליה מסוימת בשכרה, כך שבשנת 2009 עלה בידה להגיע לשכר ממוצע של קרוב ל 4,500 ש"ח בחודש. עם זאת, לא ניתן בהכרח להסיק מהשתכרותו של אדם שטרם מלאו לו 26 שנים אודות פוטנציאל ההשתכרות של אותו אדם ברבות השנים. אומנם, יהיו מקרים בהם ניתן יהיה להגיע לכלל מסקנה שאין עוד לצפות להתקדמות נוספת. עם זאת, נראה שלא כך הוא הדבר בעניינה של התובעת דנא. התובעת עשתה מאמצים, פעם אחר פעם, לנסות ולהשתלב בלימודים על תיכוניים. לצורך זה למדה בשנים 2004 - 2006 במכללה באשקלון, ולאחר שלא עלה בידה להשלים בגרות במסגרת זו, והיא לא ראתה ברכה רבה בלימודיה, ניסתה להתקבל ללימודי הנדסאות תעשייה וניהול במכללה האקדמית באשדוד. נוכח העובדה שלתובעת תעודת גמר בלבד, חויבה התובעת להצטרף למכינה האקדמית לצורף השלמת הבגרויות באנגלית, מתמטיקה והבעה (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 14 - 22). את הבחינה באנגלית עברה התובעת במסגרת המכינה באשדוד (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות  4 - 7) על אף שמועד הבחינה במקצוע זה נפל ב- 21.3.07, פחות מחודש ימים לאחר שהשתחררה מהאשפוז בביה"ח. למבחן במתמטיקה לא ניגשה, אולם יתכן שהדבר נבע מהעובדה שמבחן זה נערך בסמוך לתאונה (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 8 - 9). אומנם הרושם שהתקבל מהדברים שנשמעו בעדויות השונות היה שלא בנקל עלה או יעלה בידי התובעת להשלים את הדרישות הנצרכות להשתלבות בלימודי תעשייה וניהול, אלא שהתובעת לא נכנעה לרוע הגזרה ופנתה בשנת 2009 ללימודי מזכירות רפואית במכללה באשדוד. לימודים אלה השלימה התובעת, למעט בחינה אחת בה נכשלה ושניתן להירשם לה ולבצעה בכל עת (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 11- 14; עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 10-  13).

13.              מעשיה של התובעת בשנים מאז בגרה וסיימה את השירות הלאומי מצביעים על מוטיבציה להתקדם ולהשתלב בעבודות בעלות עניין רב יותר ופוטנציאל השתכרות גבוה יותר, ויש להביא עניין זה בחשבון. על רקע המוטביציה המאפיינת את התובעת, גילה הצעיר למדי בשעת התאונה ושנות העבודה הרבות העומדות לפניה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש להעמיד את בסיס שכרה לצורך חישוב הגריעה מכושר ההשתכרות על 6,000 ש"ח נטו.

הפסדי שכר בעבר

14.              מתלושי השכר שניתנו לתובעת לאחר התאונה ניתן ללמוד כי בחודש בפברואר 2007 נגרם לה הפסד בפועל של כ - 1,000 ש"ח, בחודש מרץ 2007 עמד הפסד השכר על מעט למעלה מ - 2,000 ש"ח ובחודש אפריל 2007 עלה ההפסד החודשי על 2,500 ש"ח (כל זאת בהשוואה לתלושים ולנתונים משנת 2006). מחודש מאי 2007 ואילך שבה התובעת להשתכר שכר דומה לזה שהשתכרה קודם לתאונה, ושכרה אף השביח עד לשנת 2009 כפי שהובהר לעיל. בנסיבות אלה יש לפסוק לתובעת סכום של 7,200 ש"ח בגין הפסדי השכר בחודשים פברואר עד אפריל 2007 (הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק דין) וסכום נוסף של 6,800 ש"ח בגין יתרת התקופה. סכום זה מביא בחשבון כי במועד הבדיקה ע"י המומחה בחודש ינואר 2009 עמדה נכותה של התובעת בגין המגבלה בתנועות הצוואר על 20%, ויש להניח שהמגבלה המשולבת הפריעה לתובעת בתפקודה בעבודה ומנעה ממנה את האפשרות להשתכר שכר גבוה יותר בתקופה זו. לא ניתן לדעת עד מתי נמשכה מגבלה זו, ועניין זה הובא בחשבון בפסיקת הסכום, כפי שהובאה בחשבון העובדה, שהיא בעלת משמעות רבה, לפיה שבה התובעת להשתכר שכר דומה ואף גבוה יותר מזה שלפני התאונה.